סקירה ספרותית

לצאת מהארון ישר לדשא

במסגרת עבודת הגמר שלי השנה, אני אחקור את נושא ההומוסקסואליות כאשר הוא נוגע בתחום הספורט.

קיימת תפיסה בעולם הספורט, שגבר המשחק בקבוצת כדורגל מסוימת או בקבוצת כדורסל וכמו כן ידוע בקרב הציבור, חייב להיום תואם ל"ציפיות" של החברה וכמו כן של שאר בכירי הספורט.

הגבר בעולם הספורט חייב להיות "מאצ'ו", דמות המסמלת כוח, חוסן וגבריות מעל לכל. וכמו כן, בחורה יפה שתעמוד לצידו היא גם כן חלק בלתי נפרד מהחבילה.

על כן, האפשרות שגבר הנמצא במעמד זה יחליט לצאת מהארון ולשתף את הציבור בנטיות המיניות שלו לא באה כלל בחשבון, מאחר והומו אוטומטית מצייר דמות נשית שלא יכולה להשתייך לעולם הספורט.

ברצוני לחקור האם המיתוס הזה אכן קיים? האם הדעה הרווחת בחברה הפכה מקבלת יותר ופחות נוקשית?

הומוסקסואליות בספורט, הינו נושא שנוגע בתחומים רבים המתקשרים לאופן בו התקשורת מציגה את המגדר בספורט ואת המסלולים שנהוגים בחברה, אני אציג את השינויים שחלו בתחום זה במשך השנים.

ראשית ניגע בתחום המגדר והספורט, שבעצם לפני בכלל עידן "החברה המתירנית" של היום, שמאפשרת שילוב של נשים וגברים יחד באותו ענף הספורט, בעבר סוגיית ההפרדה המגדרית בספורט הייתה מובנת מאליה, ידעו שישנם ענפי ספורט שמתאימים לנשים בלבד וענפי ספורט שמתאימים לגברים בלבד. אך גם אם היה ענף ספורט מסוים שמתאים לשני המינים- הם לעולם לא יוכלו לשחק יחד על אותה פלטפורמה, גברים ישחקו מול גברים ונשים ישחקו מול נשים.

היום בהשוואה לפעם, סוגיית ההפרדה המגדרית לא באמת חלפה או השתנתה לחלוטין, אך עם השנים חלו שינויים רבים בתחומי החברה והספורט בעידן המודרני, הנשים "מעיזות" לצאת ולנסות דברים חדשים שבעבר הוגבלו לעשות- ואחד מהם הוא הספורט.

מאז ומתמיד קיימת התפיסה החברתית כי הומוסקסואלים המשחקים בקבוצות כדורגל\כדורסל\פוטובול וכדומה הינה שנויה במחלוקת.

שמנגד, עומדת ה תפיסה החברתית לפיה נשים לסביות הפעילות בעולם הספורט היא דבר מקובל ביותר ובמקרים רבים גם הכרחי. ברגע שרואים אישה בקבוצת כדורגל או כדורסל מיד היא מצטיירת כגברית יותר וולגרית ומיד עולה המסקנה כי היא כנראה לסבית. ומכאן עולה השאלה, למה גבר ספורטאי בעל נטיות מיניות מסוימות אוטומטית מצייר דבר שלילי בעוד אישה ספורטאית בעלת נטיות מיניות ישירות מתקבלת פה אחד כמשהו "רגיל" ולגיטימי.  ובכלל האם התפיסה המגדרית הרווחת כיום בחברה היא לא מיושנת למדי?

על הגבר לעמוד בסטנדרטים שהחברה מציבה לו, וכמו כן התקשורת היא הכלי המרכזי שמעביר את התפיסה הזו, באמצעות פרסומות לנעלי כדורגל, בגדי ספורט, חטיפי בריאות המציגים גברים שריריים וחטובים המייצגים את הגבר כמאצ'ו- המתאים במדויק לפרסומת כזו המייצגת את הספורט. הומוסקסואל אוטומטית נתפס בנו כמישהו נשי יותר, שלא יוכל להתמודד ולהשתלב בענפי הספורט בדומה לגבר סטרייט.

כיום, נוכחותם של ספורטאים גאים בעולם הספורט המקצועני מתקבלת באופן טבעי יותר מאי פעם, אבל האיום על הדינמיקה הקבוצתית והתפיסות החברתיות המיושנות ממשיכים להציב את ההומוסקסואל מחוץ למרחב הספורטיבי. על כן נשאלת השאלה, האם ספורטאים הומוסקסואלים חוששים לצאת מהארון מהפחד שהיחס כלפיהם ישתנה  ותיפסק האהדה כלפיהם?

על פי מחקרים רבים שנערכו באנגליה עלה כי אוהדים מקבלים הומואים בספורט יותר מכפי שעשו זאת לפני עשרים שנה ובטח בעבר הרחוק יותר, ומנגד חשף כי רבים מהם מכירים באופן אישי שחקנים פעילים שמקפידים לשמור היטב בארון את זהותם המינית מהחשש האם היחס אליהם ישתנה בעקבות יציאתם מהארון.

נראה כי המיתוס עומד להתנפץ- בסקרים ושאלונים שהועברו לאוהדי הספורט אף עולה כי רובם המוחץ שופט את הספורטאים, בראש ובראשונה, על בסיס היכולת המקצועית ולא על פי נטייתם המינית.

כיום ניתן לראות ספורטאים עילאיים בינלאומיים שיצאו מהארון וזכו לקבלה כמו הכדורסלן ג'ייסון קולינס,שחקן הפוטבול מייקל סם, ביל קנדי מאמן הNBA,האלוף האולימפי מת'יו מייצ'ם ועוד רבים.

אך על אף שהעידן המודרני הביא איתו רעננות, סובלנות ובשורות טובות בכל התחומים ובתחום ההומוסקסואליות בספורט בפרט, נראה כי מתחת לפני השטח יש גם מציאות אחרת.

השינוי יגיע כאשר שחקנים מפורסמים בענף הספורט, גם בעלי המוניטין הרב ביותר, יוכלו להרגיש בנוח לצאת מהארון ולא לראות את עצמם כשנויים במחלוקת לאחר שיעשו את הצעד הזה, כאשר החברה לא תסתכל עליהם בעין שונה וכמו כן מקבלי ההחלטות בספורט לא יראו זאת בצורה חריגה. האם יש לנקוט בצעדים (פרסומות, קמפיין גדול)  שעשויים להשפיע על הדימויים השליליים שמציבה החברה וכמו כן גם מקבלי ההחלטות בעולם הספורט על הספורטאי ההומוסקסואל או שמא יש להסתפק בכך שעמדותיהם של אוהדי הספורט מתרככות?או כמובן השאלה המתבקשת, היא האם החשש העומד מאחורי החלטתם של ספורטאים לצאת מהארון הוא בכלל מוצדק והכרחי?

על מנת להבין את סוגיית ההומוסקסואלים בספורט, יציאתם מהארון והאופן בו הם עושים זאת- גלוי ומלא גאווה או מוסתר ומלא בחששות ובדאגות לגבי תגובת הסובבים אותם, יש להבין בראש ובראשונה את התהליכים הניצבים בפני בעלי הנטיות המיניות טרם החלטתם לצאת מהארון. על פי מחקרה של ארלט מינצר תהליך היציאה מהארון כרוך במאמץ רב והוא משפיע על מערכות היחסים הבין אישיות ועם כלל החברה. היחס של היחיד וכמו כן של החברה כלפי ההומוסקסואליות שלו הינו קריטי להצלחה או כישלון ביחסיו הזוגיים. כאשר מתחיל תהליך היציאה מהארון הוא נמשך לכל החיים ועל הפרט להתמודד עמו בכל תחומי החיים- במשפחה, חברה ומקום העבודה.

מכאן ניתן להבין כי יציאה מהארון הינה בעלת השפעה רבה על הפרט גם במקום עבודתו.
שכן, בעבודתי אתייחס לדרך ההתמודדות של הומוסקסואלים ולסביות בעולם הספורט הישראלי לחשוף אתת נטיותם המיניות, האם היא כרוכה בקשיים והתלבטויות רבות או שהגאווה גברה על כל אלו.

היציאה מהארון בעולם הספורט היא סוגיה קשה, בעייתית וכואבת במיוחד עבור הומוסקסואליים שעלולים להיתפס כמערערים על "הסדר הטוב" של הגבריות המסורתית, משום שהסטראוטיפ על זהות זו נתפס באופן מסורתי כנשי ואיננו הולם את המודל הגברי האולטימטיבי, עלול לחבל במעמדו ובסיכוייו לקידום ואוטומטית מעלה קונוטציה שלילית בקרב מקבלי ההחלטות בעולם הספורט וכמו כן בקרב האוהדים.

בעבר,ספורטאים מקצוענים וספורטאים מהשורה הראשונה בישראל כלל לא יצאו מהארון, להפך, הם הקפידו לשמור על זהותם ההומו/לסבית בחשאיות מוחלטת, אך החל משנות התשעים חל עידן חדש עבור ספורטאים שיצאו מהארון בפומבי והכריזו בגאווה על נטייתם המינית.

מחקר שנערך על ידי ד"ר עמית קמה וד"ר ברק עטר בחן את התנהלותם של ספורטאים וספורטאיות גאים בקרב החברה הישראלית לאורך השנים ומצא כי רוב הספורטאים שיצאו מהארון עשו זאת בשלהי הקריירה הספורטיבית שלהם או לאחריה, כשהחשש מפגיעה בהצלחתם אינו ממלא עוד תפקיד אישי ורגשי כה מרכזי.
אחת החלוצות של הספורט הישראלי, שיצאה מהארון בפומבי- אורנה אוסטפלד, מאמנת קבוצת כדורסל ברמת השרון מאז 1987, שעם יציאתה מהארון הובילה מאבק להשוואת מימון קבוצת הנשים למימון שזוכות לו קבוצות ספורט של גברים ברמת השרון. כמו כן, אורנה נאבקה לשוויון בין קבוצות הנשים והגברים בכדורסל בכל הקשור לשידור ולסיקור בטלוויזיה.

מיד אחריה היו מקרים רבים של יציאות מהארון גם בקרב נשים וגם בקרב גברים הפעילים בספורט. לפי דבריו של קמה, הראשונים סוללים את הדרך – גם אם היא קשה ופוגענית כמו במקרה של אורנה אוסטפלד, ועליה יכולים הדורות הבאים לפסוע ללא חשש. יתרה מכך, עצם קיומם המוצהר של לסביות/הומואים בתחום כלשהו מאפשר לצעירים השוקלים קריירה במסלול מקצועני לממש את חלומם.

אך על פני השטח, עולם הספורט המקצועני בישראל איננו מאיר פנים להומואים וללסביות, והאווירה השוררת בו איננה מהווה מצע חם ואוהד עבור אלו שכבר נמצאים בו. תמונת המצב של ישראל 2017 בכל מה שקשור לתחום הספורט לא נראית מזהירה במיוחד.

שלמה שרף, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, הביע את דעתו בנוגע למצעד הגאווה בירושלים: "אתה יודע איפה הייתי עושה את זה? באילת, ליד הגבול, מעביר אותם את הגבול ולא מחזיר אותם"
התבטאויות הומופוביות מסוג זה אינן נדירות. ויתרה מכך, היות ונאמרה על-ידי פרשן ספורט ידוע ומוכר, יש לה השפעה רבה הן על ספורטאים הומואים/לסביות השוקלים לצאת מן הארון והן על דעת הקהל של חובבי הספורט ושל שאר העוסקים בתחום. 

גם עמית לוינטל, ראש דסק ספורט עולמי בישראל היום ופרשן הקהילה הלא רשמי לענייני ספורט גאה, מסביר: "הומוסקסואליות משודרת אצל השחקנים כסטייה, כרפיסות, חריגות, סמל לחולשה ולנשיות, ויש פחד מזה. מעבר לאווירה  העירומה וה'מאיימת' בחדר ההלבשה והמקלחות המשותפות, יש עניין של אחווה גברית. יחידה לוחמת. כל מי שלא מכיר את העולם הזה, יש בו הומופוביה אוטומטית.

במאמרו, ד''ר אילן תמיר הציג כיצד החברה מכתיבה עבורנו את המסלול הנכון בו גבר צריך להיות וכמו כן לפיו אישה צריכה לנהוג.הוא טוען כי החברה מצפה מזכר, שיתנהג כמו גבר (למשל שיהיה קשוח ואגרסיבי) ויימשך לאישה. מנגד, מצפה החברה מנקבה להתנהג כמו אשה (למשל שתהיה עדינה ורכה) ולהימשך לגבר. כאשר אחת מצלעות המשולש נסדקת משהו באיזון החברתי מופר, עד כדי כך שקשה לנו לחיות איתו בשלום.

הוא מוסיף לטעון כי דפוסי המגדר שנקבעו על ידי החברה מושפעים משני גורמים עיקריים, הראשון הוא התקשורת, הטלוויזיה והמדיה, שנותנים מקום לביטוי חסר הגבלה בכל תחום שהוא, גם בעניין הומוסקסואלים ולסביות שמחולל השפעה הן שלילית והן חיובית על החברה. דוגמה אחת מני רבות להשפעה שלילית של המדיה והתקשורת בנושא הקהילה הגאה בספורט ובכלל באה לידי ביטוי בעקבות שיר פוגעני שהושמע באודישן ל"הכוכב הבא לאירוויזיון" והביאה למחאה בקרב נציגים רבים מקרב חברי הקהילה הגאה בישראל:

הזמר מאור גמליאל ביצע שיר מקורי וכלל שורה של התייחסויות סטריאוטיפיות להומואים, עורר שורה של תגובות מחאה ברשתות החברתיות. "הרסו לנו 14 שנים של עשייה עם שיר אחד", כתב פעיל בארגון הנוער הגאה.

מילות השיר

            פוסט שכתבה צעירה לסבית שנפגעה מהשיר

 הגורם השני שהביא לקביעת דפוסי המגדר בקרב החברה הישראלית הוא הציפיות החברתיות שעם השנים יצרו תבנית קבועה לפיה אם נקבה בוחרת להיות ספורטאית (בטח בענפים אגרסיביים), היא למעשה פועלת בקודים שנחשבים לגבריים (כוח) ולכן, פעמים רבות היא תוגדר כלסבית גם אם היא אינה כזאת באמת. כאלה הן הציפיות החברתיות שלנו. שמי שמתנהג או מתנהגת כמו גבר ימשך לאישה, אחרת זה אוטומטית לא מסתדר ומצטייר כשגוי ברוב המקרים. מהצד השני, ספורטאי שפועל בקודים גבריים אמור להימשך לאישה. המשיכה לגבר, במילים אחרות, נתפסת כהפך המוחלט מהתכונות הנדרשות עבור ספורטאי ועל כן מקומו של ההומו בספורט התחרותי, בעיקר הקבוצתי, לא מתיישב עם הציפיות והדימויים של החברה.

סקר חדש שנערך על ידי הוועדה המארגנת אירועי ספורט להומוסקסואלים בסידני בחן את "מדד ההומופוביה" בקרב אוכלוסיות מאוסטרליה, בריטניה, קנדה, אירלנד, ניו זילנד וארה"ב.
בניהם החזיקו כמעט כולם בתפיסה שהיציעים אינם מקבלים שחקנים הומואים.

קרולין סימונס, מומחית בנושא ההומופוביה בספורט הגיבה לתוצאות הסקר וטענה כי "חלק מההומואים והלסביות משגשגים בספורט, אך רבים אחרים מעדיפים להישאר בארון כדי להמשיך ולשחק את הספורט שהם אוהבים. הם חושבים פעמיים על כל מילה שהם אומרים כדי לוודא שהם שומרים על הדימוי של עצמם כהטרוסקסואלים".

ניתן לראות כי התפיסות החברתיות לפיהן גבר המשחק בקבוצת כדורגל מסוימת או בקבוצת כדורסל וכמו כן ידוע בקרב הציבור, חייב להיום תואם ל"ציפיות" של החברה וכמו כן של שאר בכירי הספורט, שעליו להיות "מאצ'ו", דמות המסמלת כוח, חוסן וגבריות מעל לכל. ולצידה, התפיסה לפיה נשים לסביות הפעילות בעולם הספורט היא דבר מקובל ביותר ובמקרים רבים גם הכרחי. ברגע שרואים אישה בקבוצת כדורגל או כדורסל מיד היא מצטיירת כגברית יותר וולגרית ומיד עולה המסקנה כי היא כנראה לסבית נמצאות סביבנו והתקשורת "עושה מאמצים" במטרה להחדיר אותן אל דרך המחשבה שלנו. היא עושה זאת באמצעות מספר דרכים- ראשית הפרסומות. הפרסומות נמצאות "בפלטפורמה" בטלווזיה, מאחר והן משודרות כל הזמן, במעבר בין תכנית לתכנית ואף באמצע משדר תכנית (מתן חסות וכד').

קיים מגוון רחב של פרסומות למותגי ספורט נבחרים (נייק, אדידס וכו') המפרסמות נעלי ספורט, בגדי ספורט ומוצרים של אותו המותג כאשר בפרסומת ניתן לראות באופן קבוע שהאדם הנמצא בפרסומת הוא נראה טוב, שרירי, חטוב, משדר חוזק וכוחניות. כבר דרך הפרסומות ניתן לראות את המסלול שקובעת המדיה והתקשורת המכתיב כיצד גבר אמור להיראות וכן מכתיב את האג'נדה בנוגע לשחקנים בעולם הספורט. לא יצא לי להתקל עד כה בפרסומת מסוג זה בה ניתן לראות גבר, שאינו בהכרח הומו אלא גבר שאינו חטוב והמראה החיצוני שלא לא מושך במיוחד. התקשורת והפרסומות הן חלק נרחב מההשפעה שקיימת על החברה בנוגע לתפיסות הללו וגורמות לחלחולן עוד מגיל צעיר.

לדוגמה- שני פרסומות של מותג העל נייק, אחת לנעלי כדורגל בה משתתפים שחקני כדורגל מהליגה הגבוהה ביותר, פרסומת זו משדרת במדויק את הציפיות החברתיות שמנסה התקשורת להחדיר לנו. לפי הפרסומת- כאשר תנעל את הנעליים של נייק תרגיש שאתה רונאלדו, או ניימאר. כלומר, הפרסומת מכתיבה את המודל אליו צריך לשאוף.

הפרסומת השנייה שמטרתה לפרסם את נעלי הספורט החדשות של נייק, מציגה גבר שרירי וחסון שרץ בכל הכוח, את המודל האולטימטיבי לספורטאי הקשוח אותו מנסה למכור לנו התקשורת.

פרסומת לנעלי ספורט של נייק

                                                   פרסומת לנעלי כדורגל של נייק

דרך נוספת בה המדיה משתמשת ומשקפת לנו הצופים, תפיסות עולם אשר בהדרגה הופכות להיות הדעה הרווחת בקרב החברה כולה היא בתכניות טלוויזיה.
התכנית "אנחנו במפה" היא תכנית טלוויזיה קומית-סאטירית ישראלית המורכבת מסדרה של מערכונים בידוריים וסאטיריים המציגים טיפוסים שונים בעולם הספורט הישראלי.
בתכנית קיים מערכון שמשודר רבות, הוא מציג את זוג ההורים דודו ושיפי, שלהם בת- ליטל, שחקנית כדורסל.
המערכון מתבסס על אמירה אמיתית של ירון גלילי, סוציולוג ספורט: "בישראל, הפחד מכך שילדה תעסוק בספורט ותהיה לסבית מאוד בולט."
הוריה של ליטל מודאגים מכך שעצם היותה שחקנית כדורסל, נשיותה תיפגע והיא עלולה להפוך ללסבית. על כן, אבא שלה זורק לה הערות במשך כל המשחק בשביל שתשתנה את התנהלותה ולא תיראה כלסבית, הוא אומר לה לזרוק בעדינות יותר, הוא מסביר כי בנות לא צריכות לעסוק בספורט כי זה לא בטבע שלהן, הוא מזהיר אותה שתשבר לה הציפורן במשחק ומנסה לגרום לה לעסוק בתחומי עניין נשיים יותר.
מערכון זה משדר תפיסת עולם ברורה, למרות שהוא מוצג ברוח סאטירית וקומית, המסר שהוא מנסה להעביר ברור ביותר. הוא מדגיש שנשים צריכות להימצא מחוץ למגרשים ולעסוק בתחומים שנוגעים אליהן יותר, כמו איפור, סירוק וכו.'
תכנית זו כמו רבות בטלוויזיה, נצפית על ידי ילדים רבים והמסרים מועברים אליהם, והם שותפים לתפיסת העולם המוטעית שמוקנית לאותם ילדים ומלווה אותם בחייהם.

                                                                         המערכון

לבסוף לאחר שחקרתי את נושא ההומוסקסואלים והלסביות בעולם הספורט על ידי התקשורת, המדיה, השינויים שחלו עם השנים ועוד, כעת אבין מהי תמונת המצב הנוכחית על פי הסקר שערכתי. (פרטתי עליו בשיטת המחקר)

הסקר שערכתי עוסק במעורבות גברים ונשים בעלי נטיות מיניות בעולם הספורט, כאשר הנשאלים ענו בדירוג של מ1 (המביע אי הסכמה מוחלטת) עד 5 (המביע הסכמה במידה רבה).

מטרתי העיקרית בשאלון היא לבחון את עמדת החברה (על אף שבחנתי אחוז קטן מאוד מהחברה) כדי שתוצאות השאלון ישמשו לי כחלק מהבסיס למענה על שאלת החקר שלי ועל הדילמה.