דיון ומסקנות

במהלך עבודת החקר שלי, חקרתי את נושא ההומוסקסואלים והלסביות בעולם הספורט.

שאלת המחקר שלי: מהם הסיבות האמיתיות שעומדות מאחורי החשש של ספורטאים לצאת מהארון והאם הם מוצדקות?

והדילמה אותה בחנתי היא יציאה מהארון כנגד כל הסיכויים והחששות מול הסיכוי לאבד אוהדים, מוניטין והצטיירות בפני אנשי ספורט בכירים.

במטרה לקבל תשובות על שאלת החקר ועל הדילמה, בחנתי את התפיסות החברתיות שקיימות, את דפוסי המגדר שמכתיבים לנו כיצד עלינו לפעול ולהתנהל. 

התפיסות לפיהן גבר המשחק בקבוצת כדורגל מסוימת או בקבוצת כדורסל וכמו כן ידוע בקרב הציבור, חייב להיום תואם ל"ציפיות" של החברה וכמו כן של שאר בכירי הספורט.

הגבר בעולם הספורט חייב להיות "מאצ'ו", דמות המסמלת כוח, חוסן וגבריות מעל לכל. וכמו כן, בחורה יפה שתעמוד לצידו היא גם כן חלק בלתי נפרד מהחבילה.

על כן, האפשרות שגבר הנמצא במעמד זה יחליט לצאת מהארון ולשתף את הציבור בנטיות המיניות שלו לא באה כלל בחשבון, מאחר והומו אוטומטית מצייר דמות נשית שלא יכולה להשתייך לעולם הספורט.

והתפיסה הנוספת, לפיה נשים לסביות הפעילות בעולם הספורט היא דבר מקובל ביותר ובמקרים רבים גם הכרחי. ברגע שרואים אישה בקבוצת כדורגל או כדורסל מיד היא מצטיירת כגברית יותר וולגרית ומיד עולה המסקנה כי היא כנראה לסבית. ומכאן עלתה השאלה, למה גבר ספורטאי בעל נטיות מיניות מסוימות אוטומטית מצייר דבר שלילי? בעוד אישה ספורטאית בעלת נטיות מיניות ישירות מתקבלת פה אחד כמשהו "רגיל" ולגיטימי.  

התשובה לכך היא שהספורט, בשל אופיו השוביניסטי, מעניק מספיק סיבות להאמין שהומואים מלכתחילה יתרחקו משעריו. הסביבה הגברית המאפיינת את ענפי הספורט הקבוצתיים - שכוללת קרבה, מגע פיזי, ולעתים אף חדרי הלבשה ומקלחות משותפות - מייצרת אינטימיות אפלטונית.

החשש המוצהר של ספורטאים, מאמנים והורים ששולחים את ילדיהם לפעילויות ספורטיביות הוא שנוכחות של הומו בקבוצה תשבור את המסגרת ותפגע במרקם החברתי, שכאמור גם כך נמצא על הגבול שבין הקירבה והאינטימיות.

מסקנה חד משמעית שהסקתי לאחר החקר ברדיפה לאחר תשובה לשאלה זו שהיא החיים החברתיים נשענים על ציפייה להתאמה בין שלוש צלעות המשולש: מין, מגדר ותשוקה. הציפייה החברתית המקובלת היא כי זכר יתנהג כמו גבר (קשוח ובין השאר ספורטיבי) ויימשך לנשים, 

לאחר שחקרתי במטרה לגלות מה הם הסיבות, מצאתי כי בענפי ספורט פחות "גבריים", כמו קפיצה למים או החלקה אמנותית על הקרח, ניתן למצוא מעט הומואים מחוץ לארון. אבל בענפים כמו כדורגל, אין ספק שהשחקן חייב להוכיח את הגבריות שלו, לטובת האוהדים, לטובת המאמנים והעסקנים, לטובתו. אבל למה בעצם?

למעשה, השחקנים חוששים בראש ובראשונה מאיבוד הקריירה שלהם. רוב שחקני הכדורגל המצליחים בעולם זכו למימוש ההצלחה שלהם לאחר עבודה קשה, מאמצים, אין סוף כשלונות עד אשר הגיעו למקום זה, והחשש לאבד את פרי עמלם הרב "רק" למען היותם מוצהרים וחופשיים לא משתלמת, עם כל הצער שבדבר.

בנוסף לכך, שחקנים הומואים חוששים שזה יהרוג אותם בתוך הקבוצה, גם מאחר ומתאמנים ביחד ומתקלחים ביחד, וגם משום שאוטומטית אחד מהמרכיבים שבונים את הספורטאי האולטימטיבי נהרס. עולם הספורט הוא פרימיטיבי מאוד, גם מאמנים בקבוצות בכירות לוקים בהומופוביה וחלקם אף מתגאים בעובדה שמעולם לא אימנו כדורגלן הומו (מאמן נבחרת איטליה לשעבר, מרצ'לו ליפי).

כמו כן, מוסיף עמית לוינטל- הומו וראש מדור הספורט בישראל היום שלכדורגלניות יש הרבה פחות בעיה לצאת מהארון מאשר לכדורגלנים: "יש הרבה מאוד ספורטאיות מחוץ לארון. כי אישה שעוסקת בספורט כמו כדורגל או כדורסל יש לה תדמית הרבה יותר גברית".

סיבות נוספות שנותנות מענה לשאלת החקר שלי ומסבירות מה גורם לספורטאים לחשוש כל כך מהיציאה מהארון נובעות בראש ובראשונה מכך שספורטאים מפחדים לדבר על הנושא הזה, ואף מכחישים אותו. דבר זה נובע בעיקר מפחד תדמיתי, שקשור גם לקהל, שחלקו הגדול עממי ופרימיטיבי. הם גם חוששים שזה יהרוג אותם בתוך הקבוצה, כי יש מאמנים ושחקנים שלא אוהבים את זה, מאחר והומוסקסואליות משודרת אצל השחקנים כסטייה, כרפיסות, חריגות, סמל לחולשה ולנשיות, ויש פחד מזה. 

החשש שעומד בפני אותם ספורטאים נובע בחלקו מהידיעה כי קבוצות לא ירכשו שחקן הומו. סוכנים לא ממליצים לשחקנים שלהם לצאת מהארון מלכתחילה. הספורטאים עצמם חוששים שמנהלי קבוצות וסוכנים יירתעו מהם, ושזה יחבל להם בקריירה. הרבה קבוצות לא ירצו לרכוש שחקן הומו, כמו שבית"ר ירושלים יפחדו לרכוש שחקן ערבי. הפחד הוא איך יושפעו האוהדים, במיוחד ש'הומו' היא אחת הקללות הכי נפוצות מצד האוהדים.

כעת, לאחר הצגת הסיבות האמיתיות שעומדות מאחורי החשש של ספורטאים לצאת מהארון ולממש את נטייתם המינים, יש להבין האם הן מוצדקות ביחס למנגנונים שקיימים כיום במטרה לאפשר לאותם ספורטאים להתגבר על החשש, לצאת מהארון בלב שלם ולא להצטער על כך לאחר מכן.

נראה שנוכחותם של ספורטאים גאים בעולם הספורט המקצועני מתקבלת באופן טבעי יותר מאי פעם. מחקרים שנערכו באנגליה ובארצות הברית הוכיחו בצורה חד משמעית כי אוהדים מקבלים הומואים בספורט יותר מכפי שעשו זאת לפני עשרים שנה ובטח בעבר הרחוק יותר. למעלה משמונים אחוז מהנשאלים טענו שאין להם בעיה עם נוכחות של ספורטאים הומואים. בסקרים ושאלונים שהועברו לאוהדי הספורט אף עולה כי רובם המוחץ שופט את הספורטאים, בראש ובראשונה, על בסיס היכולת המקצועית. 

כיום מתחילה להתממש אלטרנטיבה- "קבוצת כדורגל גאה" שעתידה לקום במטרה למנוע השתלבות של ספורטאים שיצאו מהארון במסגרות הומופוביות ולהיות חשופים בחלק מן המקרים להקנטות מצד האוהדים, שכן האוהדים מהווים את אחד הגורמים המרכזיים לחשש שניצב בפני הספורטאים ההומוסקסואליים.

על פי דבריו של אורי משיח, הומוסקסואל מוצהר שפעיל בקרב אוהדי ספורט, כל הסימנים מראים שהמסמר החלוד שתקוע בכדורים הוורודים-כחולים-לבנים הוא האוהדים. ברגע שהפנצ'ר הזה יתוקן, העולם ואנו עשויים להיות עדים לגל יציאה ספורטיבית ומיוזעת מהארון.

הוא הוסיף כי "הרבה אוהדים לא יאהבו את הרעיון ששחקן בקבוצה שלהם ייצא מהארון. הם יראו את זה בושה. אך אם יש לו לפחות  3 שחקנים בחדר ההלבשה ששומרים עליו והם איתו, לא תהיה לו בעיה לצאת. אם תיקח אחד שגדל במועדון והפך לסמל שייצא מהארון, זה עלול לגרום מבוכה. אבל אם השחקן ייצא וכל הקבוצה מאחוריו, תומכת בו, אוהבת אותו ומראה שגם שחקן שנחשב הכי קול וסטרייט, מתחבק איתו, נותן לו נשיקה בקטע חברי או קופץ עליו כשהוא נותן גול, זה יוריד את כל הפשפוש בציציות."

כיום, עם בואו של העידן המודרני והחדיש, בו חופש הביטוי קיבל פלטפורמה גבוהה יותר מאי פעם. אנשים מרגישים פתוחים יותר לעשות דברים שמעולם לא היה להם אומץ לעשות, נושאים שנשמרו בסודי סודות יוצאים לאור וניתן לחוש את השינוי באוויר.

גם בעולם הספורט התחולל שינוי בעקבות העידן המודרני, דבריו של תאו צוונציגר, יושב ראש הפרדציה הגרמנית לכדורגל משקפים זאת במסיבת עיתונאים שקיים לרגל פרישתו : "איזרו אומץ ואל תפחדו להצהיר על מי שאתם באמת. למרות שזה עשוי להיות קשה להומו לצאת מהארון כשחקן בקבוצת כדורגל פופולרית, החברה כיום הרבה יותר מבינה ומקבלת מאשר בעבר".

העלייה הניכרת שחלה כיום במספר הספורטאים שהחליטו לצאת מהארון, אם בשלהי הקריירה שלהם או אם בשיאה, מבשרת חיוביות וקבלה, עידן חדש ניצב בפתחו של עולם הספורט, אם בכדורגל, אגרוף, התעמלות, כדורסל ועוד ענפי ספורט שמפנים מקום רב להימצאותו של ההומוסקסואל על המגרשים.

מייקל סם, גייסון קולינס, אורלנדו קרוז, ג'וש דיקסון, ג'י וולאוס ועוד שמות של שחקנים רבים שיצאו מהארון בגאווה רבה ולא חלה שום פגיעה בקריירה שלהם.

על כן, ניתן להבין כי החשש שניצב בפני אותם ספורטאים שכמהים לצאת מהארון ולא לשמור על זהותם בסוד הוא אכן קיים, מהסיבות שציינתי לפני כן. אך על אף החשש, אין הוא מוצדק לגמרי מכיוון שניתן לראות כי עם השנים הקבלה והסובלנות רק עולים מדרגה ומאפשרים מימוש עצמי, חופש וקבלה. 

תוצאות הסקר שערכתי במהלך העבודה במטרה לבדוק את הדעה הרווחת (באופן מצומצם בסביבתי הקרובה) בנוגע למעורבותם של הומוסקסואליים ולסביות מראים כי הקבלה והעידוד של החברה כלפי הקהילות הגאות בספורט גדולה מתמיד. הדילמה שניצבה בפניי במהלך העבודה-  יציאה מהארון כנגד כל הסיכויים והחששות מול הסיכוי לאבד אוהדים, מוניטין והצטיירות בפני אנשי ספורט בכירים עשויה להפתר, ולחיוב.

על השאלה הראשונה: הומואים מציירים עבורי דמות נשית שלא יכולה להשתייך לעולם הספורט, הרוב המכריע השיב 1 והביע אי הסכמה מוחלטת. 

על השאלה השנייה: אני מעודד השתתפות של שחקנים הומואים בקבוצות ספורט, הרוב המכריע השיב 5 והביע הסכמה במידה רבה מאוד.

על השאלה השלישית: שאני רואה אישה פעילה בקבוצת כדורגל\כדורסל אני אוטומטית חושב שהיא לסבית, הרוב המכריע השיב 1 והביע אי הסכמה מוחלטת.

על השאלה הרביעית: אם שחקן הכדורגל שאני הכי אוהב אני אפסיק לאהוד אותו ואת הקבוצה בה הוא משחק, הרוב המכריע השיב 1 והביע אי הסכמה מוחלטת.

ניתן להסיק מתוצאות הסקר מסקנות רבות שיהוו בסיס להחלטה על הדילמה שליוותה אותי לאורך כל העבודה.

התוצאות ניפצו את הסטריאוטיפ על ההומו, שמצייר אוטומטית דמות נשית וחלשה שאינה יכולה להשתייך לעולם הספורט. נהפוך הוא, הנשאלים מעודדים השתתפות של הומוסקסואלים ולסביות בענפי הספורט הרבים, קיימת קבלה ומתן שוויון, התפיסה החברתית אט אט מתנפצת. הנשאלים השיבו שהם לא בהכרח יחשבו שאישה ספורטאית היא אוטומטית מצטיירת כלסבית, תפיסות המגדר שעד עידן זה השפיעו על תפיסותיהם של אחוז רחב באוכלוסייה כבר לא משחקות תפקיד בהבניית המסלול המוגדר בו צריך גבר ללכת, או בו צריכה אישה ללכת. 

בנוסף לכך, הנשאלים הביעו אי הסכמה באופן מוחלט על כך שאם השחקן האהוב עליהם ייצא מהארון האהדה כלפיו וכלפי הקבוצה בה הוא משחק תיפסק.

גורם זה הוא אחד מן הגורמים לחששות הרבים שקיימים אצל ספורטאים שברצונם לצאת מהארון ולחשוף את הנטיות המיניות שלהם, החשש הזה מאי הקבלה שרודף אותם ולא מאפשר להם לבטא את מי שהם באמת עם הזמן מתפורר. העידן החדש מביא איתו רעננות ומשאיר את הפרימיטיביות מאחור, על אף שאחוז הנשאלים מהווה חלק קטן מאד מכלל האוכלוסייה, אין ספק שהשינוי החל ועתיד להיות במגמת עלייה. הומוסקסואלים רבים כבר החלו לנפץ את המיתוס ואינם נכנעים לציפיות שהחברה, התקשורת והמדיה שהשתלטה על עידן זה מנסה לכתיב להם, הם יצאו מהארון כנגד כל הסיכויים. 

וכך גם יהיה בעתיד, העלייה במודעות בקרב נושא זה רק הולכת וגוברת ויותר ויותר ספורטאים וספורטאיות מרגישים בחופשיות להצהיר על זהותם האמיתית, המחקרים מראים זאת וכתבות רבות שמספרות את הסיפור שלהם.
נכון שקיימת דילמה, אך התשובה לדילמה הזו היא חיובית, כן לצאת מהארון כנגד החששות לאבד אוהדים, מוניטין והצטיירות בפני אנשי ספורט בכירים כי על פי מה שמשתקף מתוצאות השאלון, ואמרותיהם של בכירי ספורט שהצגתי קודם לכן, האוהדים מתחילים לקבל את היציאה מהארון והם אינם יפסיקו להביע אהדה כלפי אותו שחקן וגם כלפי הקבוצה בה הוא משחק אלא להפך, הם מעודדים את ההשתתפות הגאה על מגרשי הספורט וזוהי רק ההתחלה, העידן המודרני החדש מבטל את הפרימיטיבות ונותן מקום חדש לשיוויון, לפתיחות ולקבלה.